באופן סמלי דמיינתי בעיני רוחי גבעה בשם 24, בה טמונים בקבר אחים גדול 24 אלף נופלים. הגבעה נישאת חרישית בין שמיים וארץ וכשם הסרט ההוא איננה עונה.

מדי שנה, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מתפרסם מספר הנופלים. השנה, במלאת 75 שנה לעצמאות ישראל, עומד מניינם על 24 אלף. בשנת 1955 עלה לאקרנים הסרט הישראלי דובר האנגלית "גבעה 24 אינה עונה" שהיה הסרט העלילתי הראשון שנוצר לאחר מלחמת השחרור ואשר הפקתו נחשבה ליקרה ביותר עד אותו זמן – כמיליון דולר.

הסרט התמקד בשלוש עלילות מלחמתיות כשאחת מהן סיפרה על גבעה 24 ששכנה בדרך לירושלים ומשקיפי האו"ם מגיעים אליה בכדי לקבוע אם תישאר בידי ישראל, או ברשות הערבים. המשקיפים מוצאים על הגבעה שלושה לוחמים ולוחמת אחת, כולם הרוגים, ובידה הקפוצה של החיילת דגל ישראל. ספוילר לאחר 68 שנה: הגבעה עברה  לידי ישראל הצעירה.

באופן סמלי דמיינתי בעיני רוחי גבעה בשם 24 בה טמונים בקבר אחים גדול ממדים 24 אלף נופלים. למראית עין גבעה ככל הגבעות, אבל בקרבה פעורים חללים-חללים שהעפר צר מלכסות אותם. הגבעה נישאת חרישית בין שמיים וארץ וכשם הסרט ההוא היא לא עונה; נאלמת ומחרישה נוכח השאלות שניתכות עליה מכל עבר. רבים הם החיים שמדברים בשם המתים והם שותקים.

אנחנו ניצבים בפני הגבעה המטאפורית ותוהים בינינו לבין עצמנו: כיצד היו מגיבים שוכני הגבעה על שאירע לארץ עליה נלחמו ובשמה נהרגו? מה היו אומרים על הפוליטיקאים שמספידים אותם ועושים רייטינג בשמם? האם היה קורבנם שווה את חורבנם של הערכים עליהם נלחמו? וכמה מתים עוד תבלע גבעה 24 (אלף) טרם שתהפוך לגבעה 25, 26, 27 ושלושים אלף ואולי אף להר נישא?

אבל גבעה 24 (שוב) אינה עונה.

עיצוב: זאב הררי (מרחביה)